להיות חוקר בעשרה צעדים קלים

 לפני הרבה שנים, כשסיימתי את התואר השני והתחלתי לעבוד בשירות פסיכולוגי חינוכי, לא היה דבר רחוק ממני מאשר קרירה אקדמית. מלכתחילה הסיכויים שלי להתקבל ללימודי דוקטורט בארץ היו נמוכים (הציונים שלי לא בשמים) והעולם האקדמי נראה לי מנוכר ותחרותי, כזה שהמרפקים חשובים בו לא פחות מהמוח. במקום מגדל השן העדפתי להישאר ב'שטח'. כעבור כמה שנים התחלתי להתמחות בטיפול בבעיות משמעת והתנהגות. את הניסיון שהצטבר פרסמתי במאמרים ב'הד החינוך' ואחר כך בשני ספרים. וכמו שאימא שלי הייתה אומרת, 'עם האוכל בא התיאבון'. התקבלתי ללימודי דוקטורט באוניברסיטת לסטר (מהטובות באנגליה) ולאחר שלוש שנים מאומצות הגשתי את הדיסרטציה. כעת חיפשתי לי בית אקדמי. שלחתי 25 מכתבים וקיבלתי תשובה חיובית אחת. אל תתנו למספר הנמוך להטעות אתכם, מבחינתי זה היה כל מה שביקשתי. שמחתי להצטרף לסגל מכללת גורדון בחיפה ובנוסף להוראה התחלתי להתלבט כיצד לחקור ולפרסם. הצעד הראשון והמתבקש היה לפרסם את עבודת הדוקטורט. לשמחתי הצלחתי להפיק ממנו חמישה מאמרים שהתפרסמו בכתבי עת חשובים בחו"ל. אחר כך התחלתי לערוך מחקרים ובתוך שבע השנים שאני מלמד במכללה (משרה חלקית) פרסמתי יותר מעשרה מאמרים בכתבי עת שפיטים בארץ ובחו"ל וכן הצגתי עבודות בחמישה כנסים מדעיים. אינני מנסה להתפאר או להרשים, אלא להמחיש שעבודה שיטתית וממוקדת מאפשרת להגיע להישגים אקדמיים לא מבוטלים.

למחקר ופרסום יש תגמולים רבים:.

• מחקר מגביר את העניין והמעורבות בתחום אותו אתם מלמדים. בכך משתפרת איכות ההוראה ומצטמצמת תחושת השחיקה.
• בצד החומרי, עבודת מחקר מתוגמלת (לרוב כשעות הוראה). כל מאמר או ספר שתפרסמו יקדם אתכם בסולם הדרגות האקדמי.
• הפרסום מפרי עטכם מלווה בתחושה מחממת לב של סיפוק והישג.
• וגם מקנה לכם יוקרה רבה בתוך המכללה ומחוצה לה.
• מחקר ופרסום מסייעים לכם לבטא עמדות ולהשפיע על הקהילה האקדמית והחינוכית בה אתם פועלים.
• וכן, נא לא לחייך, המחקר שלכם תורם למדע ולידע האנושי.

אני מנחש שבשלב זה הקוראות של המאמר חושבות לעצמן: 'טוב, הוא גבר שלא צריך לגדל ילדים, לבשל ולדאוג למשפחה'. זה נכון. שלושת ילדינו כבר בוגרים וחיים מחוץ לבית, וישנם כמה גורמים נוספים שמקלים עלי: אינני מדריך פדגוגי עם מחויבות רבה להדרכה, אין לי תפקיד מינהלי ויש לי ניסיון קודם בכתיבה. עם זאת, אני משוכנע שגם אלה שנושאים את 'המשקולות' של המשפחה וההדרכה עשויים לפתח ערוץ פורה של מחקר ופרסום. למען אותם קוראים וקוראות שממש כעת מתלבטים כיצד לממש ערוץ זה אני מציע כמה טיפים.

להתחיל בקטן

לא מעט מרצים נרתעים, ובצדק, מעריכת מחקר או כתיבת ספר. מדובר בהשקעה עצומה שכלל לא בטוח שתישא פירות (כלומר תתפרסם). אבל לאנשי אקדמיה יש, בנוסף למחקר, עוד שני תפקידים: ללמד ולהביע את דעתם בעניינים מקצועיים וציבוריים. לאלה שאינם בטוחים לאן פניהם, פתוחה הדרך לפנות לתקשורת הכללית או המקצועית. תתחילו ב'קטן'. אפילו מכתב לעיתון מספק חוויה משמעותית של גיבוש דעה, ניסוחה בכתב וההתבשמות מקריאות ההתפעלות של עמיתים וקרובים ('ראיתי אותך ב'ידיעות'). הצלחתם להיכנס לשידור, מה טוב. ההתחלה שלי הייתה במאמר שפרסמתי בהד החינוך. זו הייתה חוויה מכוננת שהקנתה לי סיפוק רב ותחושה שדעותיי בעלות ערך וראויות להישמע.

לחשוב בגדול

אם מכתב או מאמר לעיתון הם בבחינת 'רגל בדלת', עיסוק במחקר מחייב החלטה עקרונית. מהרגע שעלה במוחך רעיון למחקר ועד שיתפרסם בכתב עת יחלפו לפחות שנתיים. טווחי הזמן שכרוכים בכל שלב ארוכים מאוד ולוקח, כמו בכל תחום אחר, עשר שנים עד שמגיעים לרמה גבוהה של התמחות. אין קיצורי דרך. היתרון בהחלטה לטווח ארוך היא שההשקעה הופכת עם הזמן יותר קלה ומהנה – החומרים נאספים יותר מהר, העיבוד והכתיבה אינם מדשדשים, יותר קל לקלוע לערוץ הפרסום המתאים ולקבל פחות דחיות ותיקונים.

לבחור תחום

אין טעם לערוך מחקר חד פעמי, או לדלג מנושא לנושא. מוטב לבחור תחום התמחות. כך המחקר הקודם שערכתם יניח תשתית למחקר הבא. לאלה שטרם גיבשו כיוון מוגדר זו עשויה להיות חוויה מתסכלת של חיפוש מלווה בניסוי וטעייה. יתכן שתתקלו בנושא חייכם באקראי, כפי שקרה גם לי. לאחר כמה שנות עבודה כפסיכולוג, כשכבר רכשתי שליטה מקצועית בסיסית, הרגשתי שאני 'בשל' להתמחות במשהו. חיפשתי ולא מצאתי. ההזדמנות נקרתה כאשר מנהלת בית הספר תיכון שעבדתי בו ביקשה ממני להרצות למורים על טיפול בבעיות משמעת. חיפשתי חומר ולא מצאתי. ההרצאה עצמה הייתה כישלון, אבל האירוע עצמו עורר את סקרנותי להבין לעומק אילו תהליכים חברתיים מתרחשים בכיתה ולמה יש הפרעות. התחלתי לקרוא, לשוחח, לערוך סדנאות, לכתוב, והשאר התפתח מאליו. במהלך השנים אני מוצא שאותו קצה חוט אפשר לי להגיע לתחומים רבים נוספים.

כיצד לגבש נושא למחקר

ישנם שני ערוצים ואני ממליץ על שניהם. האחד שיטתי: לבחור נושא, לסרוק את הספרות המחקרית, לגבש הצעת מחקר, לקבל אישור (וגם מימון) מרשות המחקר ולצאת לדרך. זהו הנוהל שקיים במכללה שלנו ואני ממלא אותו מדי שנה. בערוץ השני תוכלו במסגרת עבודתכם לאסוף נתונים רבים גם בלי לתכנן מראש את המחקר. לדוגמה, מדריכה פדגוגית תוכל לאוסף חומר על האופן בו מחליטים במפגש המשוב על אילו נושאים מדברים. מרצה לפסיכולוגיה יוכל לתעד שיטה חדשה שפיתח להוראת הביהביוריזם. בשנים האחרונות אני משתדל, כמעט בכל הקורסים שלי, לאסוף מידע שיש בו חידוש מסוים, כזה שיאפשר לי בבוא העת לעבד אותו למאמרים. לדוגמה, שתי עבודות עם תיאורי מקרים שימשו בסיס לשני מאמרים שפרסמתי ביחד עם הסטודנטיות שהגישו אותן ב'הד הגן'.

כיצד לכתוב בקלות

טוב, בעניין הזה אינני איש בשורות. כתיבה היא תהליך ממושך (וקשה) של חשיבה, גיבוש רעיונות, ניסוחם וליטושם. לרוב נחוצים לי 3-4 שכתובים עד שהתוצאה משביעה את רצוני. בעצם, כתיבה איננה תהליך טבעי ונחוץ לאמץ גישה נכונה, כזו שביכולתנו לכתוב ולהצליח. אבל גם החלטה אמיצה להתחיל לא תספיק. יש להתמחות כדי להגיע למצב שבו ההשקעה הרבה שלכם, כפי שאמר פעם מאיר שלו, תיצור את האשליה שהדברים נכתבו בקלות, בלי שהקוראים יראו את טיפות הזיעה על הדף. ההתמחות בכתיבה עיונית, בניגוד לסיפורת, אפשרית משום שמדובר בדפוסים יותר מובנים, פחות גמישים ופתוחים ליצירתיות. עיסוק מתמשך יהפוך עם השנים יותר פשוט וקל. ועוד הערה על תירוצים להימנעות: חוקרים רבים טוענים שאינם כותבים מפני שאין להם זמן. אבל הזמן הרי מחולק שווה לאלה שכותבים ואלה שלא. הבעיה האמיתית, כנראה, נעוצה בחשש שלהם מכישלון ודחייה, בקושי להתפנות מטרדות היומיום, בקושי לבטא עמדות.

מצאו חברים

למרות שמחקר הוא פעולה של יחידים, לא ניתן בעולם האקדמי התחרותי של ימינו להצליח בלי סיוע ותמיכה. בשנים האחרונות מצאתי לי את המלאכים שעוזרים לי. הנהלת המכללה וראש רשות המחקר מסייעות לי בעצה והכוונה; עם עמיתה מהמכללה ערכתי מחקר משותף; נעזרתי כמה פעמים במומחים שמכון מופת מעמיד לרשות חוקרים. זהו שירות שקשה להגזים בחשיבותו; כמה מרצים סייעו לי לאסוף מידע; אני מסתייע בסטטיסטיקאית שעובדת אצלנו; עמיתה נוספת, חריפה וחדת עין, קוראת בהתמדה וברצון את כתבי היד ומתקנת את השגיאות והשטויות; עוד מרצה שעלתה מארצות הברית עורכת את המאמרים שאני כותב באנגלית. בשנתיים האחרונות הקמתי שתי 'קבוצת מחקר' ובכל אחת ארבע סטודנטיות לתואר שני. אני אסיר תודה לכולם. בלעדיהם לא הייתי מצליח לפרסם אפילו אות אחת.

היכן לפרסם

שוק הספרים וכתבי העת המקצועיים בישראל הוא 'משק לשוני זעיר', כפי שמקובל לכנות זאת. ההיקף המצומצם של ערוצי פרסום כרוך בלא מעט תקלות ומחלות ילדות: כתבי העת מופיעים באופן לא סדיר, אחדים נסגרים לפתע לתקופות ממושכות, עורכים מתחלפים, בקיצור, זירה לא יציבה. אם כך מה קיים? מאז שהחל תהליך האקדמיזציה של המכללות יש לכמה מהן כתב עת שפיט שמתפרסם אחת לשנה. זהו 'מגרש הבית' שלכם, מקום בו תתקבלו באהדה ובו כדאי להתחיל. את שאר כתבי העת בארץ בנושאי חינוך ניתן לספור על שתי ידיים: חלקם שפיטים, תפוצתם מעטה, הם נושאים דגש אקדמי-מחקרי וקשה לפרסם בהם (דוגמת 'מגמות', 'דפים', 'הרבעון לעבודה סוציאלית חינוכית'). האחרים אינם שפיטים, פונים לקהל רחב של אנשי מקצוע ויותר קל ומהיר להתקבל בהם (למשל 'ירחון מכון מופת',פנים, 'הד החינוך', 'הד הגן'). יש כמובן ערוצים נוספים מודפסים ואלקטרוניים. אישית, אני סבור שראוי לגוון את הערוצים שאנו פונים אליהם. אבל ההמלצה העיקרית שלי, ואני מקווה שהיא לא תקנה לי אויבים בקרב אבירי השפה העברית, היא לפרסם בכתבי עת בחו"ל. המבחר הרבה יותר גדול, ההתמחות יותר ספציפית ולכן יותר קל להתקבל אליהם. אם ערכת מחקר פעולה על הוראת ביהביוריזם תמצא בקלות 2-3 כתבי עת על הוראת פסיכולוגיה. אם חקרת תהליכי קבלת החלטות בהדרכה תמצאי 10 כתבי עת על הכשרת מורים. פרסום בחו"ל כרוך ביוקרה רבה ובקהל קוראים עצום (שמכם יכנס לכל מנועי החיפוש). ויש גם צד כלכלי – מאמרים באנגלית 'נחשבים' יותר לצורך קידום, ובדרגות הגבוהות גם לא תוכלו להתקדם בלעדיהם. החיסרון העיקרי קשור לשפה. לאלה שהשליטה שלהם באנגלית סבירה עד טובה כדאי להתחיל לכתוב בעצמם. זו אינה החלטה קלה אבל עם הזמן תרכשו מיומנות שתאיץ את התהליך ותאפשר לכם להפיק מאמרים ברמה גבוהה. אלה שאינם דוברי אנגלית יסתייעו במתרגם, רצוי כזה ששולט בכללי הכתיבה אקדמית. לנוכח העלות הגבוהה של התרגום היה רצוי שהמכללות ומכון מופ"ת יתנו יד לסייע.

איך להתמודד עם דחייה

כמה שבועות (או חודשים) לאחר ששלחתם את המאמר, אתם מקבלים במייל הודעה קצרה, מנוסחת באדיבות, אודות החלטת העורך. במקרה הטוב מצורפים נימוקים והמלצות שמאפשרים לכם לתקן ולשלוח לכתב עת אחר. האמת, זו חוויה הרסנית, פוגעת, מתסכלת ומעציבה. לפני שלוש שנים, לאחר שקיבלתי ברצף כמה דחיות, התייאשתי ושקלתי לסגת ממחקר וכתיבה. הרגשתי שלמרות ההשקעה הרבה איני מצליח לפצח את הנוסחה כיצד להתקבל. מה שהציל את הקריירה האקדמית הקורסת שלי היה מייל נוסף שהגיע כעבור שבועיים. בית ההוצאה לאור אמרלד, מהגדולים באירופה, זיכה מאמר שלי שהתפרסם באותה שנה (שגם הוא נדחה פעם אחת), בפרס 'מאמר השנה'. בנוסף לתחושת הגאווה למדתי שהודעת דחייה איננה בהכרח סימן לאיכות המאמר (אם אכן אתם מאמינים שהוא כתוב היטב), ועם קור רוח ניתן להביאו לדפוס. מילות המפתח הן סבלנות והשקעה. או כפי שאמר זאת עורך של כתב עת מפורסם: 'אם לא קיבלתם דחייה, כנראה שאינכם כותבים מספיק'.

כיצד למקסם את הפרסום

בשעה טובה. חיכיתם שבועות רבים וסופסוף נחתה בדואר חבילה עם כתב העת ובו המאמר שלכם. גאים ונרגשים אתם שבים ומתבוננים בו כמו בתינוק שזה עתה נולד. מזל טוב. למרות שהתחושה היא שכעת אפשר לנוח, זה הזמן דווקא למקסם את התועלת מהפרסום. את השיטות הרבות לכך תוכלו לאתר, למשל, במדריך לחוקרים של בית ההוצאה לאור אמרלד. 

לסיכום, מחקר הוא תהליך אינטלקטואלי מרתק שמתאים ל'מיטיבי הלכת' שבאקדמיה. מחקר כרוך בהשקעה עצומה של התעדכנות וקריאה בלתי פוסקת, כושר ביצוע וארגון (השטח אינו מחכה לכם בזרועות פתוחות), שעות של כתיבה (ובעיקר מחיקה) ויכולת לספוג אכזבות. הפיצוי לתסכולים האלה עצום – הנאה שנובעת מפעולה יצירתית, חוויה של גילוי, תחושת הישג, יוקרה שנלווית לפרסום, וגם מימוש תפקידכם כאנשי אקדמיה. מחקר אינו מתאים לכל אחד, אבל אם אתם שוקלים ברצינות להתחיל, אל תהססו לקפוץ למים הקרים.

¹ http://info.emeraldinsight.com/authors/guides/promote.htm