פעילות והתנסות היא מתכונת יעילה מאד ללמידת ילדים ומבוגרים. בשנים האחרונות זנחתי את ההוראה באמצעות שינון ומבחנים לטובת הכנת מטלות מעשיות שחושפות את הסטודנטים לנושאי הקורס מזוויות חדשות, להיכרות חדשה עם עצמם, עם אחרים ועם עולם התוכן אותו הם עומדים לפגוש בשנים הבאות כאנשי מקצוע. בסיום כל מטלה הם מתבקשים להשיב מה למדו על עצמם במהלך הכנת העבודה.
העצמי הוא מקור חזק ביותר ללמידה. הוא מוכר לפרט יותר מכל נושא אחר, הוא רציף, יציב יחסית אך גם נתון להשפעות וצמיחה. העצמי מערב תהליכים מוטיבציוניים וקוגניטיביים, יש בו התייחסות לסכמות אישיות ובנייה מתמדת של נרטיב אישי. על פי תיאורית עיבוד המידע (Crick & Dodge, 1996) העצמי הוא מקור לתהליכים של השוואה ('איך הייתי ואיך אני עכשיו'), הכללה ומיקוד. התברר שהבקשה לתאר את השפעת המטלה על העצמי הופכת אותו ל'עוגן' שמצמיד אליו תכנים רבים שנלמדו בקורס.
תשובות הסטודנטים ממחישות שהם למדו להכיר את עצמם במצבים אותנטיים, כאלה שהפחיתו אי-הבנות ומושגים מסולפים; שהפכו את תפיסת העצמי יותר מציאותית, שצמצמו תחושות אומניפוטנטיית וגם חולשה וחוסר אונים. המראה שהשתקפה במפגש עם אחרים, סייעה להם להכיר את עצמם טוב יותר. התברר שהלמידה האישית כללה, בנוסף לדימוי העצמי הלימודי, גם את הצדדים הבין אישיים; את ההבנה של מהות מקצוע ההוראה; את יכולתו של הסטודנט לגבש יחסים עם אחרים ובכמה מקרים תובנות פילוסופיות על מהות האדם וחייו. הכנת המטלה והכתיבה הרפלקטיבית הולידה תחושת גוברות של יעילות עצמית (Bandura, 1997).
המשתתפים הודו שעצם הכתיבה הרפלקטיבית הייתה מעניינת ומשמעותית, שחייבה אותם לחשיבה מטא-קוגניטיבית על ידיעותיהם וחשיבתם. בדיון אציע דרכים נוספות כיצד להפוך את העצמי ל'מגייס' של למידה והבנה.
