למרות שהמחקר החינוכי והפסיכולוגי הצליח להגיע להישגים מרשימים בפיתוח תיאוריות ואיתור השפעות של גורמים שונים על ההתנהגות, הידע זה מתגלה כבלתי מספיק דווקא במקרים בהם הוא נדרש במיוחד – כשנחוץ לטפל בתלמידים קשים ביותר, להרגיע כיתות פרועות או לשפר הישגים של אוכלוסיות מקופחות. במקרים האלה אין לחוקרים תרופות בדוקות ויעילות וכך ניצב הצוות החינוכי והטיפולי חסר אונים.
על מנת לייצור ידע ניתן להפעלה (actionable knowledge) נחוץ לחבר את מאמציהם של החוקרים עם ניסינום של אנשי השטח, כך שהידע הזה יסייע ביצירת שפה משותפת ושיטות אפקטיביות לטיפול בבעיות שכיחות (Argyris, 1993) . לדעת רוזנפלד (1997) הידע השימושי 'שונה מידע שהוא התוצר האופייני של מדעי החברה. הידע המדעי מתנסח במונחים רב-משתניים, משתמש בהסברים המבוססים על שונות ומרחיק את עצמו, אפילו במכוון, מן היישום המעשי של העובדים בשטח. מנקודת ראותם של אנשי המקצוע, לידע ניתן להפעלה שלוש תרומות עיקריות: א. שיפור יכולתם להתמודד עם מציאות מורכבת; ב. הגברת ערנותם לצרכים והרצונות של הזולת; ג. הרחבת אפשרויותיהם להיענות לצרכים אלה'.
לכאורה השילוב בין האקדמיה לשטח אכן מתקיים – לא מעט תכניות לימודים והתערבויות טיפוליות פותחו במעבדות המחקר. האקדמיה אמנם נהנית מהילה מדעית וגם מיכולת גבוהה לגייס תקציבים לפיתוח, אבל מרבית הרפורמות שהחוקרים מציעים נכשלות בסופו של דבר. הסיבות לכך רבות וקשורות לפער בין האמונות והמיתוסים של החוקרים לבין המציאות בה פועלים האנשים בשטח. בשני העשורים האחרונים אני עובד כאיש שטח, פסיכולוג חינוכי ברשות מקומית וחוקר ומרצה באקדמיה. בהרצאה אמחיש מתוך ניסיוני כיצד יכולים חוקרים לסייע בפיתוח כלים וגיבוש של ידע ניתן להפעלה.
On possible contributions of researchers to practitioners: Some insights
Dr. Eliezer Yariv
Gordon College of Education, Haifa, Israel
Although educational and psychological researchers has gained impressive achievements in explaining pupils' behavior, their theories and findings appear to be insufficient when school's staff has to cope with student's misbehavior; calm down a turbulent class or push forward academic achievements of underprivileged populations. In these cases research offers no practical solutions to the helpless school's staff members.
In order to develop an 'actionable knowledge', researchers and practitioners need to join together and develop a common language that would enable them to build effective coping methods for frequent daily hassles (Argyris, 1993). Unfortunately such joint ventures hardly happen. Rosenfeld (1997) argues that actionable knowledge differs from other typical forms of knowledge generated by social sciences methods that explore statistical connection between abstractly-phrased variables, and refrain intentionally from offering any practical implication. Yet, actionable knowledge may provide three main contributions: a. it elaborates practitioners' ability to better understand complicated situations; b. increases their awareness to others' needs; c. elaborates their professional repertoire to assist these people.
Many joint projects have been developed by researchers and carried out in educational setting through the years, but most of them failed despite generous budgets raised by governments and higher education institutions. The reasons for these failures probably stem from unbridgeable gap between researchers' mistaken beliefs about the conditions on which practitioners work at. In the last two decades I have been working in various educational settings as a school psychologist and as a lecturer and researcher in a college of education. Based on my experience I will demonstrate how academics can contribute to the development of tools and actionable knowledge.
