פתיחה
אפתח בקביעה שהיא מובנת מאליה: לכל ילד זכות להתחנך. זוהי זכות אנושית בסיסית שמתייחסת בראש וראשונה לקטינים. ההורים הם אלה שאחראים על החינוך, אבל כבר דורות רבים מוסכם שההורים מעניקים את הסמכות לחנך גם למורים. המורים הם שליחיהם של ההורים ללמד, להקנות הרגלים, לפעמים אפילו להעניש.
למעשה זכותם של ילדים להתחנך היא גם חובה, למשל בחוק חינוך חובה'. הצירוף של זכות שהיא גם חובה מסבכת את התמונה, כפי שיודע כל קצין ביקור סדיר שמנסה להשיב תלמיד נושר לבית-הספר. גם להורים וגם למדינה (באמצעות בתי הספר) יש זכות וגם חובה לחנך, אם כי יש כמובן הבדל בין החינוך שנערך בין כתלי בית-הספר לזה שמתרחש בבית המשפחה. פרופסור עדנה אולמן מרגלית קובעת: 'זהו המקרה היחיד שבו, לא זו בלבד שמתקיימות הזכות לעשות דבר מה והחובה לעשות דבר מה, אלא גם קיימת הזכות שיעשו לפלוני (הקטין) דבר מה'. אני מדגיש את הפסקה הזו כי בשנים האחרונות הולך ונשכח מאיתנו ש'לחנך' הוא שם פועל, כלומר פעולות שנועדו לעצב את אישיותו והתפתחות של הילד. בעצם, למרות הרשות המפורשת לחנך, היחסים בין הורים למורים הם כאלה של אהבה ושנאה גם יחד. ההורים לא סומכים על המורים והמורים חשים שההורים חותרים תחת מעמדם במקום לסייע לחנך את בנם או ביתם.
מדוע שוררים מתחים כה רבים בין שני הצדדים? האם יש מזור למצב המורכב הזה, של זכות שהיא חובה וליחסים של אהבה ושנאה?
דברים בכנס 'יש לי עיניים בגב'
ראשית , תודה שבאתם לכנס ותודה לחברת הכנסת עינת וילף, לחנה שדמי, לרחל מתוקי ולשרה בק. תודה גדולה לד"ר ציפורה אשרת מנהלת המכללה, אפרת צברלינג, ברכה בריל וצוות המכללה שסייע לארגן את הכנס. תודה חמה לעמוס בהט מנכ"ל רכס ולטלי צ'יאנו על ההתגייסות.
הכנס הזה מוקדש לספרי השלישי 'יש לי עיניים בגב: טיפול בבעיות התנהגות בבית הספר'. תרשו לי כמה מלים אישיות.
אינני קונטרול פריק וגם לא בן אדם ממושמע במיוחד. כמו הרבה דברים בחיים גם לעיסוק במשמעת הגעתי במקרה. לפני 15 שנים, בעת שעבדתי כפסיכולוג חינוכי בבית ספר מקיף בחצור הגלילית, ביקשה ממני המנהלת לתת הרצאה על טיפול בבעיות משמעת. בתמימותי הסכמתי. חיפשתי חומרים ומצאתי רק ספר אחד ישן בעברית שדן בנושא (באנגלית יש הרבה ספרי הדרכה). המחסור בחומרים התמיה אותי. איך יתכן שבעיה כל כך שכיחה לא זכתה לכל אזכור. השתמשתי במעט שמצאתי וההרצאה הייתה גרועה, אבל הסקרנות שלי התעוררה: מדוע תלמידים מפריעים? כיצד ההפרעות קשורות למערכת היחסים בבתי הספר? וכיצד כל זה מתקשר לערכים בחברה הישראלית. החלטתי להתעמק בנושא בדרך שהכי מתאימה לי ללמוד: מתוך התנסות. ערכתי סדנאות, שוחחתי עם מורים ותלמידים וצפיתי בכיתות ובהדרגה הצטברו תובנות שפרסמתי במאמרים ובספרים.
בעיות התנהגות הן לא רק עיסוק תיאורטי, אלא צומת של קשיים שנחוץ לפענח ולפתור. בעבודתי בבתי ספר וגני ילדים אני שותף ללחצים והתסכול שהמורים חווים וגם למצוקות של תלמידים. לבעיות המשמעת אני מתייחס כביטוי חיצוני, רועש, למערכת יחסים משובשת, לנורמות פגומות, לקשיים אישיים של תלמידים ולפעמים גם של מורים. ההתעמקות בנושא המשמעת עוזרת לי להבין לעומק מה מתרחש בכיתה וגם לפתח כלים לעצמי ולאחרים. בצד האקדמי, בספרים שאני מפרסם והמחקרים שאני עורך במסגרת עבודתי במכללת גורדון, אני מרחיב את הידע בתחום שהוא די מוזנח בארץ ובעולם.
מהם הגורמים היסודיים לבעיות המשמעת?
מבין הגורמים הרבים שמשפיעים על ההתנהלות בכיתה אני רוצה להתייחס לצד התרבותי, לערכים שמנחים את החברה הישראלית. בשנים הרבות שהיהודים היו בגולה הם התגבשו מאוד כקהילות קטנות שניסו לשרוד בתוך מציאות שאיימה על קיומם. הלכידות החברתית והדגש הרב על לימוד התורה וקיום המצוות, נתן מקום כבוד למשפחה ובמיוחד לילדים, אלה שנדרשים ללמוד ולהכיר את המורשת כדי שיוכלו בבוא העת להעבירה אל הדור הבא. הילדים זכו לפרגון ותמיכה, כאשר הצליחו וגם כאשר קלקלו, טעו או התחצפו. המנטאליות הזו חלחלה גם אל מרקם החיים בישראל ובקהילות יהודיות בארצות אחרות. אצל היפנים, אגב, הגישה הפוכה. כאשר הילדים מצליחים, מייחסים את ההישג למורה, להורים, לבודהה, ורק בסוף הילדים זוכים בשיירי התהילה. כאשר הם מפשלים, מייחסים להם בלבד את כל האחריות והאשמה. לא פלא שילדים יהודים אינם חוששים מהמבוגרים ומרשים לעצמם להתחצף. הם כבר למדו שבאקלים שכל כך מקדש את טובתם, הם לא ישלמו מחיר על התנהגותם וההורים יגוננו עליהם. לכן, במציאות הזו, כל כך קשה למורים לחנך, להיות תקיפים.
והיכן סמכות המורים?
בדור האחרון נערכו מחקרים רבים שניסו להתחקות אילו מבין פעולות המורים מביאות לתוצאות הטובות ביותר ומה מאפיין את תפקודם ואישיותם של המורים הטובים ביותר. הממצאים מצביעים, כצפוי, על כך שהמורה הטוב יותר חכם, יודע ללמד, רגיש, סמכותי בעל מוטיבציה גבוהה, בעל חוש הומור... בקיצור, כל התכונות שהייתם יכולים לנחש מראש. תרשו לי להצביע על כיוון אחר. במחקר שערכנו במכללה על תפיסת הסמכות של מורים בעיני התלמידים, ראיינו הסטודנטים שלי 210 תלמידי בתי ספר יסודיים וחטיבת ביניים מה לדעתם מותר למורים לעשות ומה אסור. מצאנו שלסמכות המורה יש שלושה מעגלים. במעגל הראשון, התלמידים והמורים מסכימים על 'כללי המשחק'. במעגל השני, התלמידים אינם מסכימים על דרכי עבודתו של המורה. למשל, אם המורה מטיל משימות רבות וקשות מדי התלמידים מתמרדים. במעגל השלישי, מחוץ לבית הספר, התלמידים וגם המורים מסכימים על כך שאין למורה זכות להתערב בחייו הפרטיים של התלמיד. הלקח החשוב הוא שאת המעגל השני של אי-ההסכמה, נחוץ ואפשר לצמצם. אינני מציע שמורים יוותרו על דרישותיהם, אבל רצוי מאוד שיסבירו את שיקוליהם ולעתים גם יתחשבו בבקשות הילדים.
האם החוק לזכויות התלמיד החריף את בעיות המשמעת כפי שטוענים מתנגדיו?
לרוב חקיקה אינה משנה את המציאות בשטח. היא אולי מכריזה מהם הערכים הרצויים, אבל הגנבים ממשיכים לגנוב והנהגים חורגים מעבר למהירות המותרת. האקלים הנורמטיבי בישראל מתייחס בסלחנות רבה להתנהגות פרועה ובוטה של ילדים. אנו מזכירים להם את הכללים אבל עוצמים עין וסולחים להם כשהם מפרים אותם. החוק לזכויות התלמיד משקף את הרגישות הגוברת לזכויות האזרח והוא מנציח עוד יותר את הגישה הסלחנית כלפי הילדים. אני מסכים כמובן שצריך לכבד ילדים ולא לפגוע בהם, אבל כל זכות של יחידים עומדת אל מול זכותם של אנשים רבים אחרים והילדים שלנו, לצערי, למדו שלא להתחשב ולכבד את הסובבים אותם. למיטב הבנתי אין לחוק השפעה ישירה על מערכת היחסים בבתי הספר. מניסיוני, תלמידים כלל לא מודעים לקיומו וגם כאשר הם מתעמתים עם מורים ומתריסים כנגד פגיעה בזכויותיהם, הם אינם עושים זאת עם ספר החוקים ביד או בליווי של עורך דין צמוד. . . . .
מדוע אני כותב מדריכים?
כשמורה לוקח בבוקר את התיק והולך לבית הספר הוא מקווה שהכול יזרום חלק. המציאות הרבה יותר סוערת וכאוטית. בכיתה מתרחשות הפרעות רבות שלא רק משבשות את מהלך השיעור, הן גובות מחיר רגשי כבד מכל מי שמעורב בהן. משום שכל הפרעה ייחודית קשה לתת עצה שתתאים לאירועים הבאים. משום כך עוסקים מרבית המדריכים בשיטות למניעה, כך גם ספרי הקודם 'שקט בכיתה בבקשה'. ובכל זאת אי אפשר להתעלם מההפרעות ומהנזק שהן גורמות. חיפשתי דרך כיצד להקנות למורים תובנות וכלים כדי שיוכלו להתכונן ולהגיב כהלכה גם לאחר שהאירוע כבר התרחש. זהו האתגר שעמד בבסיס כתיבת הספר 'יש לי עיניים בגב: טיפול בבעיות התנהגות בבית הספר'.
מהי נקודת המבט המיוחדת של הספר?
כדי שהמורה יוכל להתמודד בהצלחה עם בעיות התנהגות עליו להיות מצויד במגוון של גישות וכלים להתערבות, אבל גם לשמר לעצמו את החופש לפענח את האירוע ולשקול באיזה אמצעי להשתמש על פי נסיבות המקרה. בספר אני מציע חמישה סוגים של התערבויות, החל מהפשוטות ביותר, למשל התעלמות מההפרעה, ועד התערבויות מורכבות למקרים הקשים, כאלה שמחייבות השקעה של זמן ומשאבים. כעת, על המורה לשקול מהן המטרות שלו. האם הוא רק מבקש לצמצם את ההפרעה כדי להמשיך ללמד, או שנדרשת התערבות יותר משמעותית. האם עליו לפעול לבדו או שנחוץ לערב גם את היועצת, האם יש לו כעת זמן, או שאת הטיפול ידחה למחר. במחקר משווה שערכתי עם עובדים סוציאליים, פסיכולוגים חינוכיים, אחיות ומורים, מצאתי שהמכנה המשותף לכלים שאותם בעלי המקצוע משתמשים בהם, נובע מצירוף של חמישה מרכיבים: איסוף מידע שיטתי, מתן פשר להתרחשות, הגדרת מטרות, עריכת פעולות שאנו יודעים כיצד ישפיעו על הקליינטים שלנו. יישום כל חמשת המרכיבים מבטיח התערבות מקצועית ושיטתית.
בהרצאות הרבות שאני עורך בבתי ספר שמתי לב שלרוב צוות המורים מאמץ אחד משני דפוסים של החלת סמכות. יש כאלה שמתמקדים בעריכת תקנונים ובאכיפת כללים נוקשה ובירוקראטית. האחרים מיישמים את סמכותם באמצעות קשר וקרבה. בכל פעם שגוברים הקולות לאמץ דרכי ענישה יותר מחמירות אני מזכיר למורים שאת הטיפול בבעיות התנהגות מוטב לעשות באמצעות שיחה, פעילות משותפת ויחס אישי. התוצאה תהיה זהה לזו של אכיפה קשוחה אבל הדרך הרבה יותר נעימה ואנושית. כדי לעצב סביבה מיטבית, עליה להיות מאורגנת היטב, בעלת חוקים בהירים, אבל גם מלווה באכפתיות, רגישות ומענה לצרכים של יחידים.
