תקשורת לא מילולית: קירבה פיזית (חלק ג')

רינה סיימה את ההסבר וביקשה מהתלמידים לפתור תרגילים שכתבה על הלוח. כעבור חמש דקות היא שמה לב שקובי הפסיק לעבוד והחל לפטפט עם אלירן, שכנו לשולחן. היא פונה אליהם ומתחילה להתקדם לעברם, ואז, להפתעתו וחרדתו, רואה קובי את צלליתה בזווית עינו. הוא מפסיק לפטפט ושב מיד לפתור את התרגילים. מורים מנוסים יודעים שמרבית המפריעים הם תלמידים היושבים במרחק מה מהם. אלה שבקרבתם מפריעים לעתים רחוקות. לכן הם משתדלים לנוע בכיתה ולהתקרב לאלה שעלולים להפריע או פשוט להושיבם בקדמת הכיתה.

לקרבה הפיזית יתרון חשוב נוסף – אין היא מחייבת לצרף הסברים ואזהרות. דווקא נזיפה או דרישה מילולית פוגעת בתלמיד, מעוררת אצלו התנגדות והתגוננות ומחלישה את המסר הלא-מילולי. עצם הקרבה הפיזית בליווי קשר עין תשיג את מטרתה. התלמיד ישוב לעבודתו. בגני-הילדים ובבתי-הספר היסודיים עדיין מקובל גם לגעת, ללטף ולחבק כאמצעים לא-מילוליים לבטא רגש וגם כדי לשנות התנהגות. למרבה הצער, המגע הופך בהדרגה להיות אקט בלתי לגיטימי, שהולך ונעלם מרפרטואר התגובות של המורים. מרוב עיסוק בזכויות הילד, בהטרדה מינית ובאלימות בתוך בית-הספר גברה הרגישות לכל סימן זעיר של חציית גבולות. מורים רבים חוששים כיום להשתמש במגע כאמצעי לריסון וכדרך לבטא חיבה ואהבה. כך הופך המגע ל"זן הולך ונעלם". חבל.