עקרונות בניהול שיעור: מעברים חלקים (חלק ד')

שיעורים המתנהלים במתכונת המקובלת כוללים את השלבים הבאים: שלב הכניסה, התיישבות והירגעות, השיעור עצמו, אשר כולל את דברי המורה ואת עבודת התלמידים, הבהרות, חלוקת משימות ושיעורי-בית ויציאה מן הכיתה. מעריכים ש 15% מזמן השיעור מתבזבז במעבר משלב לשלב, ואלה הרגעים שבהם בעיות המשמעת מגיעות לשיא. (לשם השוואה, מבקרים חיצוניים "תורמים" 10% בלבד מן ההפרעות בכיתה (Wittrock, 1986)).

כמות התזוזות והדיבורים בין התלמידים משתנה משלב לשלב. יש תלמידים שישיבה רגועה בכיתה קשה להם יותר מאשר לאחרים, וכל שינוי מעורר אצלם אי-שקט. לכן על המורה למסור הנחיות ברורות, כאשר הוא עומד לעבור לשלב חדש.אם השיעור תוכנן מראש, קל יחסית להבהיר את השינויים העומדים להתרחש ולהכין את התלמידים לקראתם. לדוגמה: "תלמידים, בעוד שתי דקות נעצור ונתחיל לקרוא את הפסקה הראשונה". מורים מסמנים זאת גם באופן לא מילולי, למשל בתזוזה למקום מסוים בתוך הכיתה, בהרמת ידיים וכו'.

ישנן טעויות אופייניות בניהול השיעור, שעלולות לגרום להפרעה במהלכו. לדוגמה, באמצע שיעור תנ"ך בקשה רונית מהתלמידים לסיים את העתקת המשפטים שרשמה על הלוח ולהקשיב לנושא הבא. בחפזונה, היא לא וידאה שכולם סיימו ועברה להסביר את תוכן הפרק החדש. תלמידים רבים שלא סיימו להעתיק, וחששו שבהעדר החומר במחברת לא יוכלו להכין את שיעורי-הבית, המשיכו במלאכתם, התלחשו ביניהם ולא הקשיבו לה. כעבור כמה דקות גבר הרעש, ורק אז התערבה המורה ודרשה בתקיפות להניח את המחברות הצדה ולהפנות את המבטים אליה.

הפרדה לקויה בין תחומי לימוד יוצרת בלבול ומקשה את הבנת החומר. ישנם מורים שנוטים להשאיר "זנבות" של חומר שלא לימדו. אחרים ממשיכים ללמד בלי לחוש שהתלמידים הפסיקו להקשיב. בשני המקרים נותרים אצל התלמידים "חורים" של הבנה וידע. טעות אחרת היא להכריז על התחלת פעילות חדשה, ופתאום לחזור לפעילות הקודמת. לדוגמה: "שימו את ספרי החשבון בתיקים. נא להוציא מחברת ספרות. אגב, שכחתי לשאול: מי פתר נכון את שאלה 15 בפרק החילוק?" כל זה יוצר בלבול אצל התלמידים ובעקבותיו – אווירה של אי-שקט ואי-סדר. יש גם להימנע מהפרעות לעבודת התלמידים בפתאומיות. ב

קצרה, הוראה מסודרת וברורה מונעת אי-סדר והפרעות. לצד הקופצנות (jerkiness) בהוראה, גם ההאטה בפעילות (slowdowns) פוגעת בפעימה הקצבית, מבזבזת זמן יקר ותורמת להיווצרות הפרעות. האטה נוצרת, כאשר מורים "מתנחלים" על מושג מסוים ומבררים אותו באריכות מיותרת, כאשר הם מצרפים הוראות רבות ומיותרות, מטפלים בעניינים שוליים במקום להתמקד בנושא המרכזי ועוד. קונין הסיק שיכולתו של המורה לנהל את השיעור באופן דינמי ולבצע מעברים חלקים מנושא לנושא תורמת לפעילות התלמידים ומצמצמת בעיות יותר מכל טכניקה אחרת. במילים אחרות, ניהול שיעור חלק היה יעיל יותר מכל האמצעים האחרים שהשתמשו המורים לטיפול בבעיות משמעת.