|
כדי להבין כיצד ניתן לשלוט ולכוון את הילדים כדאי להתבונן גם על המבנים. לבית הספר ישנם כמה סממנים פיזיים אופייניים: הגדר שמקיפה אותו, ביתן השומר ליד השער, המבנה הקופסתי עם הכיתות הגדולות, המסדרונות הארוכים והחלונות הגדולים מהן ניתן לצפות בקלות אל החצר הרחבה. כל מי שפוסע במסדרון או נמצא בחצר, לרוב אלה הילדים שמשחקים, ניתן בקלות למעקב ופיקוח (עבדתי בבית-ספר שנבנה לפני כשבעים שנה ומראהו היה דומה לבית כלא עם בנינים שמקיפים מכל עבר את החצר הפנימית).
כל החללים האלה בבניין מגדירים מחדש את התנהגותו של כל מי שפוסע בהם. במסדרון, לדוגמה, התלמידים נדרשים ללכת בלי לסטות, בלי לגעת בחבריהם וגם לא לעמוד ולשוחח. מקצה המסדרון ניתן להבחין בכל מי שנמצא בו וכך קל מאוד לפקח על מה שמתרחש לאורכו. הרחבה שלפני חדר המורים, המזכירות וחדר המנהלת היא אולי המקום הציבורי החשוף ביותר, שבו ההתנהגות מוקפדת במיוחד. יש הסבורים שמתכונת הבנייה הזו של בית הספר נועדה להפוך את כל באיו לחשופים, נראים לציבור ובכך ניתן יותר בקלות לאתר התנהגות בעייתית ולהעניש את המבצעים אותה.
באופן פרדוקסאלי, התלמידים הופכים בלתי נראים דווקא משום שהם כה חשופים, בשיעור במסדרון, בחצר. מכל מקום אפשר לראות אותם, בכל מקום אפשר לפקח עליהם. אבל בתוך החלקים הציבוריים יש גם מקומות שהכול מעדיפים שלא לראות, כפי שמתארים אבידן, למפרט ועמית: כל שנה מגביהים את הגדר וכל שנה היא נרמסת מפני שדווקא שם – מאחרי חדר המורים שווילונותיו מחופים תמיד ואין איש מכל המורים והמורות רואה דבר וחצי דבר, וגם אם רואה עושה את עצמו כלא רואה – הכי אפשר לברוח.
איש אינו חושב לבטל שם את הגדר או להגביה אותה מאוד כדי שהכדור לא יעוף כל פעם, אלא משאירים אותה כמות שהיא, ולא חשוב שהכול יודעים שמוטב לולא הייתה – יש דברים שאי אפשר לומר בקול ואי אפשר לדבר עליהם. אפילו היא מיותרת או מסוכנת, חייבים שתהיה גדר (עמ' 35). לכל בית ספר יש כאמור חצר אחורית בו התלמידים יכולים למצוא לעצמם פרטיות, להתבודד, להסתתר בתוך 'זולה'. בעצם, גם בתוך הבניין יש 'חצר אחורית'- כוונתי לאזור השירותים. אל המקום הזה, במיוחד שירותי הבנים, המבוגרים (רובן מורות) כמעט ולא באים ולכן תלמידים רבים מגיעים אליו במהלך השיעורים, כדי לזכות בכמה רגעים של שקט הרחק מעיניהם הבולשות של המורים. לא מפתיע שבמקום המסתור הזה גם מתחרשות הפגיעות החמורות ביותר.