תפקידים בבית הספר: התלמידים הבלתי נשמעים (חלק ד')

היבט אחר של אי השוויון קשור לכך שחלק ניכר מזמן השיעור מוקדש להשגת שקט, לעיסוק בהבהרת הכללים, להשגת אחידות בהתנהגות התלמידים. המורים מחלקים את רשות הדיבור ונוזפים באלה שמדברים שלא בתורם. בעצם, גם דברי התלמידים חייבים להלום את התסריט שהמורים הכינו. כאשר הילדים טועים מורים נוטים בעיקר להתעלם ("כן, למי יש תשובה אחרת"), או להעיר באופן ענייני לילד ששגה ("תסתכל עוד פעם", "תבדקי איפה טעית"). לרוב הם חותרים להגיע עם הילד לפתרון ה"מוצלח", הנכון. השגיאות, כך נראה, הן 'רעש' שיש למנוע אותו. הם אינם נוהגים לבחון עם הילדים פתרונות "לא שייכים" ואפילו פתרונות מוטעים ("בואי נעשה ניסוי ונראה מה יצא").

מדוע מורים כה עסוקים בהכוונת (שלא לומר השתקת) דיבור התלמידים? אולי מתוך אמונה שרק סביבה שקטה מאפשרת למידה. אחרי הכול בסביבה רועשת הרבה יותר קשה ללמד. גישה יותר 'חתרנית' טוענת שההשתקה, המתאפשרת בזכות פערי הכוחות שבין המורים והתלמידים, נועדה כדי למנוע ביקורת ולחשוף התנהגות בלתי נאותה של המורים. כאשר התלמידים משמיעים ביקורת היא נתפסת כאקט של חתרנות, כך שלתלמידים הביקורתיים מוצמדת תווית של חוצפנים. לדוגמה, במחקר שבדק תלמידי תיכון שנשרו מבית הספר התברר שרובם נהגו להביע דברי ביקורת מנוסחים וחדים, כאלה שלא היו אהובים על סגל המורים. במערכת כזו שביקשה לשמר לעצמה את הידע והכוח, העדיפו לסלק אל השולים את התלמידים שביטאו מחאה והפגינו בגלוי את עוצמתם .